הערה חשובה לפני שנכנסים לפרטים: חמוסה מיוחמת תישאר במצב זה עד הזדווגות. זה יוצר מספר בעיות שעלולות, בין היתר, להוביל לאנמיה ומוות. לכן, מומלץ מאוד לעקר נקבות. אם יש לכם חמוסה לא מעוקרת, יש לוודא שיש אפשרות לזווג אותה.

כללי

זהו פוסט ראשון בנושא רבייה של חמוסים. אני מתכוון להוסיף פוסטים על שלבים נוספים בתהליך.

ייחום הוא תופעה שקיימת אצל בעלי חיים רבים. כשהנקבה מוכנה להפריה, היא מפגינה זאת במספר דרכים, כדי לאותת לבני זוג פוטנציאליים שהיא זמינה להזדווגות.

אצל חמוסים הייחום הוא בד"כ עונתי. בתקופה זו, גם זכרים לא מסורסים מפגינים סימנים פיזיולוגיים והתנהגותיים הקשורים להזדווגות.

הביוץ מתרחש רק לאחר הזדווגות. זה מביא לשיעורי התעברות גבוהים, אולם עלול לגרום לבעיות שונות, בשל התארכות הייחום והורמונים המופרשים בתקופה זו.

נקבות חמוס עשויות להגיע לבגרות מינית מגיל 4 חודשים, ומזמן זה הן יכולות להתייחם. כמו אצל בעלי חיים רבים (לרבות האדם) בגרות מינית מושגת לפני השלמת הגדילה. עונת הייחום עשויה להאיץ את ההתבגרות המינית, אך לא את הגדילה של נקבת החמוס. כתוצאה מכך, חמוסה עלולה להתייחם ולהיכנס להיריון לפני שהגיעה למלוא גודלה. זה מצב לא רצוי ומומלץ במצבים אלה להפסיק את הייחום ללא היריון.

עונת הייחום

חמוסות לא מעוקרות עשויות להתייחם מהגעתן לבגרות מינית במשך כל השנה, אך לרוב, הייחום מתרחש מאוחר בחורף ותחילת האביב (בארץ, סוף ינואר – אפריל), כדי שההמלטה תתרחש באביב או בתחילת הקיץ. בתנאי תאורה טבעיים, התארכות שעות האור מעוררים את החמוסה לייחום. הסיבה לכך היא שבאזורי המחיה של קרובי החמוסים בטבע, תנאי מזג האוויר בחורף קשים וזמינות המזון מוגבלת. המלטה באביב מאפשרת לאם לגדל את הגורים בתנאים נוחים יחסית, ונותנת לגורים הזדמנות להתבגר ולהגיע לעצמאות לפני החורף הבא, וכך מגדילה משמעותית את סיכוייהם לשרוד.

חמוסה שהמליטה מוקדם בעונה, עשויה להתייחם ולהמליט שוב! אם זה קורה, יש להקפיד שהחמוסה מתאוששת מההיריון וההנקה הקודמים, ולהתערב אף בדרך של הפסקת הייחום הבא על פי הצורך.

סימני הייחום אצל נקבות

אצל חמוסות, הייחום מתבטא במספר דרכים:

1. הגדלה של איבר המין – זהו סימן בולט וחד משמעי שקל לזהות. איבר המין של הנקבה נמצא באחורי הגוף, מתחת לפי הטבעת. בזמן הייחום הוא גדל בהדרגה, פתוח ומפריש הפרשה נוזלית ורדרדה. מומלץ לבדוק אזור זה מדי פעם, כדי שנדע איך נראה איבר המין במצב רגיל ונוכל לזהות את השינוי, וכן כדי לזהות מתי הוא מתחיל להתנפח.
   
2. פעלתנות יתר – חמוסה מיוחמת עשויה להפגין חוסר מנוחה ולהיות פעילה יותר מהרגיל – להתרוצץ בבית, לקפוץ יותר מהרגיל ועוד.
3. הפרשה מוגברת של חומר שומני מהעור – הפרשה זו מתרחשת אצל חמוסים כל הזמן מבלוטות מיוחדות בעור. מטרתה היא להגן על העור והפרווה, והיא זו שנותנת להם את הריח האופייני להם. בזמן ייחום, ההפרשה גוברת ומתבטאת בריח חזק יותר ולעתים אף בתחושת מגע שומנית בפרווה.
4. קולניות יתר – בד"כ חמוסים הם חיות שקטות. חמוסה בזמן ייחום עשויה לגלות נטייה מוגברת להשמעת קולות ציוץ, צרצור (ציוצים קצרים חוזרים), יללות (קול גבוה למשך שניות אחדות) ועוד. תופעה זו לא מופיעה תמיד ואינה ייחודית לייחום, ולכן אין להסתמך עליה בלבד לקביעה האם החמוסה מיוחמת.
5. קימור הגב והרמת הזנב – מסמנים זמינות להזדווגות ומופיעים ביחוד בתגובה לנוכחות של חמוס זכר או ריח של חמוס כזה.
6. השתנה תכופה, פיזור שתן וסימון ריח – עלולים להופיע גם אצל חמוסה מחונכת לעשיית צרכים. משמשת לאיתות לבני זוג פוטנציאליים על קיומה של נקבה מוכנה.
7. דרישת תשומת לב – ביחוד מזכרים, אבל גם לחמוסות אחרות ואנשים. עשויה להתבטא בצורות שונות. למשל, חמוסה מיוחמת עשויה לבוא אלינו לעתים קרובות יותר ולדרוש לשחק.

חשוב לציין שחוץ מהגדלת איבר המין, הסימנים האחרים לא חייבים להופיע והם עשויים להופיע גם במצבים אחרים. לכן, צריך לגלות עירנות.

סיכונים

שתי תופעות שקשורות לייחום הן גורמי הסיכון העיקריים:

1. הגדלת איבר המין, פתיחתו, וההפרשה היוצאת ממנו חושפים את החמוסה לזיהומים במערכות הרביה והשתן, וכן סיכון מוגבר לאבנים בדרכי השתן.
2. הרעלת אסטרוגן – אסטרוגן הוא קבוצת הורמונים המופרשים בכמות מוגברות אצל נקבות מיוחמות במטרה להכין את גופה לביוץ וקליטת העוברים. האסטרוגן משפיע על מערכות שונות בגוף וביניהן דיכוי של ייצור מרכיבי דם, כולל כדוריות הדם הלבנות והאדומות וטסיות הדם, ציסטות ברירית הרחם, טחורים, שיתוק, ועוד. מחסור במרכיבי דם עלול לגרום לאנמיה בין במישרין, ובין כתוצאה משטפי דם עקב חוסר בטסיות, וכן בשל הפרשות דמיות הקשורות לביטויים אחרים של רמות אסטרוגן גבוהות לאורך תקופה ארוכה. סיכון משמעותי למוות מתחיל כחודש מתחילת הייחום והוא הולך וגובר ככל שהייחום מתארך. הסימנים להרעלת אסטרוגן הם, בין היתר, נפיחות קיצונית של איבר המין המלווה בהפרשה רירית, חוסר תאבון, חיוורון (בולט בחלקי עור חשופים), אפתיה ושיתוק.

הפסקת ייחום

כאמור, חמוסה מיוחמת תישאר במצב זה ללא התערבות עד הזדווגות, והדבר עלול לגרום לפגיעה חמורה, עד מוות.

יש מספר דרכים להפסיק ייחום:

1. הזדווגות עם זכר פורה – זוהי הדרך "הטבעית" להזדווגות. החמוסה נכנסת להיריון וזה מפסיק את הייחום.
2. הזדווגות עם זכר שעבר ווסקטומיה  – לעתים קרובות מפסיקה את הייחום. במקרים אלה יש שיעורים גבוהים של הריונות מדומים.
3. זריקה הורמונלית להפסקת הייחום.
4. עיקור כירורגי – רצוי מאוד לבצע בתחילת הייחום. לאחר כ3 שבועות מתחילת הייחום, מצבה של החמוסה כתוצאה מהייחום עלול לא לאפשר עיקור בטוח.

חשוב לציין שלעתים, במקרים של ייחום ממושך, יש צורך בטיפול מעבר להפסקת הייחום. יש להיות עירני לכל אינדיקציה לבעיה ולפנות לווטרינר בשעת הצורך.

"ייחום" אצל זכרים

בתקופת הייחום, גם זכרים עשויים להפגין סימנים שונים הקשורים למוכנות לזיווג. בין היתר:

1. הפרשה שומנית מוגברת – גורמת לריח חזק אופייני ותחושה שומנית בפרווה.
2. חוסר שקט
3. אגרסיביות מוגברת
4. השתנה תכופה וסימון ריח

אצל זכרים תופעות אלה, כשלעצמן, אינן יוצרות סיכון מיוחד. עם זאת, הן עלולות ליצור אי נוחות וצריך להיות מודעים ומוכנים אליהן.

תופעות אלה נעלמות או פוחתות באופן דרמטי לאחר סירוס.

סיכום

הייחום הוא השלב הראשון בתהליך הרבייה של חמוסים. זה עשוי להיות משמח, אך צריך להיות מודעים לקשיים והסכנות שהוא מביא אתו. יש לעקוב אחרי נקבות לא מעוקרות באופן תכוף, לאורך כל השנה(!), כדי לראות אם הן מתייחמות ולתת לכך מענה. כמובן שבכל מקרה של ספק לבריאותה של החמוסה יש לפנות בהקדם לטיפול של ווטרינר המתמחה בחיות אקזוטיות.