ביות החמוס

חמוסים בויתו לפני כ2500 שנה מהחמוס המבאיש, מין של סמור שמצוי בטבע בימינו ברוב חלקי אירופה. בעבר, היו הצעות אחרות למקורו של חמוס הבית, אך היום אנו יודעים זאת במידה רבה של ביטחון על פי מחקרים גנטיים. עם זאת, המקום שבו התרחש הביות נותר שנוי במחלוקת. יש הגורסים שהחמוס בוית בצפון אפריקה, מאוכלוסיה של החמוס המבאיש האירופי שחיה שם באותה תקופה, ויש הגורסים שהביות התרחש באירופה, ככל הנראה בדרומה.
יש המסווגים את חמוס הבית כתת מין של החמוס המבאיש ויש המסווגים אותו כמין בפני עצמו, בסוג סמור. זוהי מחלוקת סמנטית, משום שחמוס הבית והחמוס המבאיש יכולים להזווג ולהוליד צאצאים פוריים (זה דיון שקיים גם ביחס לחלוקה בין זאב אפור לכלב).

התקופה הקלאסית

החמוסים שימשו להתמודדות עם מכרסמים וארנבים, והם המשיכו למלא תפקיד זה במשך רוב ההסטוריה שלהם. יש אזכורים בכתב של חמוסים מאמצע המאה מאמצע המאה החמישית לפנה"ס ביון, ואריסטופנס ואריסטו מתייחסים לחיה שהיא ככל הנראה חמוס מאמצע המאה הרביעית לפנה"ס. סביב שנת 0, סטראבו מתאר התפוצצות אוכלוסין של ארנבות באיים הבאלריים, ושימוש בחמוסים להתמודדות איתה. מעניין שהתאור שלו דומה לאופן שבו משתמשים בחמוסים לציד ארנבים עד ימינו: מכניסים את החמוס למחילת הארנבים, והוא מבריח את הארנבים החוצה, ושם הם נלכדים באמצעות רשת או כלבים (קישור לסרטון של ציד מודרני באמצעות חמוסים).

הציור שלהלן הוא מימי הביניים, אבל הוא מציג סצנה של ציד באמצעות חמוסים, רשתות וכלבים, הדומה לתאור של סטראבו.

ימי הביניים

לאורך התקופה הרומית ובימי הביניים, יש לנו תיעוד נוסף של שימוש בחמוסים לציד, לעתים בשילוב עם בזים, ושליטה באוכלוסיית המכרסמים והארנבות. מאזורים שהיו בשליטת הרומאים, התפשט החמוס גם לגרמניה, והנורמנים הביאו איתם את החמוס גם לאיים הבריטיים. החמוסים נכנסו גם לבתים, לצורך התמודדות עם מכרסמים שנמצאו בהם. בימי הביניים נוסף גורם משמעותי נוסף להגברת הפופולריות של חמוסים: בחלקים של אירופה נוצר קישור בין חתולים לכישוף ועבודת השטן. כתוצאה מכך, אנשים נרתעו משימוש בהם, והחמוסים שמשו כתחליף זמין. בנוסף לכך, אנו רואים שיחד עם התגברות הפופולריות של הציד כעיסוק של האצולה, החמוס, ששימש גם למטרה זו, הפך לסמל סטטוס. קיים תיעוד של ציד באמצעות חמוסים על ידי פרדריק השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וג'ינגיס חאן, בצדה השני של יבשת אסיה.

תקופת הרנסנס וראשית העת החדשה

בתקופה זו נמשך השימוש בחמוסים לציד, בצד התחזקות מעמדם כסמל סטטוס ובני לוויה של האצולה.
התפתחות חשובה נוספת היא שבעידן הגילויים, נעשה שימוש על גבי ספינות לצורך מאבק בחולדות ועכברים שהיו עליהן. כתוצאה מכך, הגיע החמוס ליבשות חדשות, שבהן לא היה קודם לכן. בצד הפצת החמוס כחיית ציד וחיית מחמד, במקומות רבים חמוסים או תערובת של חמוס וחמוס מבאיש התפראו והפכו למין פולש הגורם נזקים משמעותיים לאוכלוסיית חיות הבר הילידית. כתוצאה מכך, במקומות רבים נאסרת לחלוטין הכנסה של חמוסים.

ציור של לאונרדו דה וינצ'י – הגבירה עם ההרמין

התקופה המודרנית

עם ירידת הסטיגמה "השטנית" מהחתולים, הגברת השימוש בכלבים ונשק חם לציד, ועליית המודעות לזכויות בעלי חיים, פחת בהדרגה השימוש בחמוסים לשליטה באוכלוסיות מכרסמים וציד, אם כי נמשך השימוש בחמוסים לצורך התמודדות עם מכרסמים בתנאים שבהם היכולת שלהם לנוע בקלות במחילות ומעברים צרים היווה יתרון. כך למשל, בהלסינקי שבפינלנד, השתמשו בחמוסים לצורך לכידת עכברים וחולדות במערכת הביוב עד שנת 2009. התקיים גידול חמוסים לצורך שימוש בפרוותם, אך ככלל, התעשייה הזו לא צברה תאוצה, מאחר שהיו חלופות תחרותיות יותר. נעשה שימוש בחמוסים למתיחת כבלים במקומות צרים, אולם גם השימוש הזה נפסק, מאחר שפותחו טכנולוגיות שביטלו את הצורך בו. בעיקר בארצות הברית, התפשט במהלך המאה ה20 השימוש בחמוסים לצורך מחקר רפואי, מאחר שהם קלים יחסית לגידול, והם משמשים כמודל טוב יותר מבעלי חיים אחרים לאדם מבחינת היכולת שלהם להידבק במחלות אנושיות רבות ומערכת החיסון.

החל מהמחצית השניה של המאה ה20, ובעיקר לקראת סופה, גבר העניין בחמוס כחיית מחמד. היופי, האינטליגנציה והההתנהגות המשעשעת שלהם הופכים אותם לחיות מחמד פופולריות במידה הולכת וגדולה.